על באר יעקב
ההסטוריה של באר יעקב
חשיבות הסטורית
ארץ ישראל של סוף המאה ה- 19 נמצאת בתחילתו של תהליך שינוי גורלי. הרעיון הציוני שראשוני הוגיו הם אנשי רוח, סופרים ואנשי עט, רבנים מתקדמים, ועשירים יהודים, מתחיל לקרום עור וגידים לנוכח ההתעוררות הלאומית שחלה במקומות שונים בעולם. המטרה היא ישוב ארץ ישראל והפיכתה למולדת יהודית, עם תביעה פוליטית, לאומית לאומה ריבונית. עשרות מושבות חדשות שקמו ברחבי הארץ קבעו בשטח עובדות ויחד עימן העיר העברית הראשונה, הלו היא תל-אביב.
חשיבותה של באר-יעקב בהקשר זה הייתה בכך שהיא עלתה על הקרקע בסמוך לשתי ערים ערביות גדולות וליד מושבה גרמנית חקלאית ובכך נקבעה גם עובדה בלתי ניתנת לערעור.
החשיבות ההיסטורית הנוספת היא בכך שבאר-יעקב הוקמה ביוזמת בני הארץ – "חברת גאולה" – בראשות דיזנגוף וחיסין, ולא מושבה נוספת אשר הסתמכה על גיוס תרומות נוספות מהברון רוטשילד.
חשיבות חברתית
יחודה החברתי של באר-יעקב נעוץ בעובדה שבין מייסדיה נמנו יהודים בני תפוצות שונות (מזרח ומערב), אשר השכילו למזג את תרבותם והלך רוחם לכדי חיים של שותפות ואמונה בדרך.
יסוד המושבה
בשנת 1906 רכש מאיר דיזנגוף, ממנהליה של חברת "גאולה" שעסקה אז בגאולת קרקעות צחיחות ובלתי מיושבות, 2.000 דונם מידי הלותרנים הגרמנים שהיו בעלי החווה החקלאית "חוות שפון" (מבנה החווה קיים ונשמר בקיבוץ נצר סירני). זמן מה לפני העלייה לקרקע נערך כינוס בספריית "שערי ציון" ביפו ובו הוסכם כי המתיישבים החדשים ירכשו חלקות בנות 50 ו-100 דונם בכספיהם. בין השאר הוסכם כי מחצית מסך כל הקרקעות תועמד לרשותם של יהודים קווקזים, שהיו חקלאים בארץ מוצאם ועל-כן תלו בהם תקוות לגבי הפרחת השממה במקום. המחצית השנייה נמכרה לעולים מרוסיה, פולין, רומניה, בולגריה, ארגנטינה ופרס, שכבר גרו בארץ מס' שנים וחלקם צברו נסיון כשעבדו כפועלי חקלאות שכירים. שמותיהם של ראשונים אלו שחלקם באו עם משפחות וילדים וחלקם היו רווקים, היו: ברוך זהבי, יחזקאל בן-יעקב, משה ושושנה קרנדל, נחום ז'יבלוק, יצחק ליובימוב, מנוח אביוב, אשר אביוב, חיים פרידה, יצחק זוסמן, יעקב יצחיק, סימן טוב, בן דוד, יוסף זיסמן, זאב גניס, פרץ גרז'נר, רחל רפפורט, מרדכי מזובר, נחמן פרובר, יוסף בן עמי ויוסף זיידל.
ביום ג' של שנת תרס"ח, 1907, נמלא לפתע "ואדי למון" (שמו הערבי של האזור) הצחיח, באלפי אנשים, שהגיעו מכל ישובי הארץ, לחזות ולחגוג את יום עלייתה והנחת אבן הפינה של המושבה שטרם נקבע לה שם, והייתה עתידה להקרא זמן קצר לאחר מכן – באר-יעקב.
מקור השם באר-יעקב
באר-יעקב נקראת על שם הרב יעקב יצחקי, ממייסדי המושבה, בן למשפחת רבנים אשר בהיותו בן 22 מונה לתפקיד הרב הראשי של יהודי קווקז. בשנת 1907 רכש הרב יעקב יצחקי 200 דונם מקרקעות "ואדי למון". כמו-כן עודד הרב את בני עדתו, יהודים מחבל דאג'יסטן שבקווקז, לרכוש אדמות ולהצטרף ליישוב החדש. הרב עצמו קבע את ביתו בירושלים, בעיר העתיקה, שם הקים חצר וישיבה. שני בניו, יצחק ודניאל, נשארו ביישוב החדש להקים בו את ביתם.
בהעדר מקור מים, נאלצו המתיישבים הראשונים לסחוב מים על גבם וידיהם מראשון לציון ומנס-ציונה. זמן מה לאחר מכן כבר אורגנה עגלה להבאת מים,אך עדיין אין זה היה כדי לספק את צרכיהם של המתיישבים, שהחליטו לאחר ויכוחים רבים לחפור מחדש את הבאר העתיקה, היבשה מתקופת הצלבנים. מסתבר שהחלטה זו הייתה נבונה ולמעשה השפיעה רבות על עתיד המקום. בעומק של 45 מטר, בין קירות עבים ומדופנים, שריד מימי הצלבנים, נתגלו מים. בשמחת הגילוי, לנוכח המים שנבעו מהבאר העתיקה והסתומה, החליטו המתיישבים לקרוא למקום "באר-יעקב", על שמו של מייסדה, הרב יעקב יצחקי וכך נקבע שמה של המושבה הצעירה.
בית הספר הראשון במושבה
בשנת 1910 הוקם בבאר-יעקב בית הספר היסודי הראשון. ויכוחים ולבטים רבים היו כרוכים בהקמתו של בית-ספר זה. בבאר-יעקב היו באותה עת רק שבעה ילדים בגיל היסודי ואנשי "חובבי ציון" דגלו בכך שהילדים ילמדו בראשל"צ הסמוכה. בתנאים של אז היה המרחק בין באר-יעקב לראשל"צ של כשעה וחצי הליכה לפחות. לשם הסדרת הנושא הוקמה ועדה מיוחדת שבה היו חברים ד"ר חיסין, מי שסייע בהקמת באר-יעקב, והמשורר חיים-נחמן ביאליק. לבסוף הוחלט להקים ביישוב החדש בית-ספר.
צריף דל ודולף ריק מריהוט חיכה לשבעת התלמידים ובהמשך הובאו למקום כסאות ושולחנות. סכום כסף בסך 600 רובל, אשר הוקצבו מטעם "הוועד האודיסאי" שמשו לתשלום משכורתו של המורה.
